פרק 13: אמן ללא גבולות – שלומי מוטו וגנר בברלין

על מה דיברנו

שלומי מוטו וגנר הוא זמר אופרה, פרפורמר, דראג קווין ובמאי שחי בברלין כמעט שלוש עשרה שנה. הוא הגיע בשנת 2012 בתור בריטון עם תעודות וניסיון מהאופרה הישראלית, בטוח שזו הקריירה שתיפתח לו כאן. מה שפתח לו בפועל את הדלתות היה הדראג, שהתחיל אצלו רק כמה שבועות לפני שעזב את הארץ. השיחה היא על הפער בין מה שהוא תכנן לבין מה שקרה, ועל למה הוא מתקשה לדמיין שזה היה יכול לקרות במקום אחר.

בפרק הזה תקבלו תשובות ל־

• איך מתחילים סצנה אמנותית בעיר חדשה כשמגיעים כמעט בלי קשרים?
• מה קורה כשהדלת שנפתחת היא לא הדלת שהתכוננת אליה?
• למה דווקא ברלין אפשרה לו ליצור דברים שלא הצליח ליצור בארץ?
• איך יודעים מתי להפסיק לנסות לעשות הכל לבד?

שלושה דברים שלמדנו משלומי

הדלת שנפתחה לא הייתה זו שדפק עליה. שלומי הגיע לברלין עם תעודות, עם ניסיון מהאופרה הישראלית ועם תוכנית ברורה להתחיל קריירה כזמר בריטון. הוא מספר שמה שהכי פתח לו כאן דלתות ואפשרויות היה בעצם הדראג, שהיה אז חדש אצלו לגמרי. התפקיד שהכניס אותו לסצנת הפרינג' של ברלין בשנת 2015 היה סלומה של ריכרד שטראוס, והוא ביצע אותו בתור דראג קווין.

נטוורקינג הוא העבודה עצמה, לא משהו שעושים אחריה. שלומי קורא לזה ה-bread and butter ומוסיף שבאקדמיה למוזיקה כמעט לא דיברו על זה. הדוגמה שלו קונקרטית: הוא נתקל שוב ושוב באותו אדם בחדרי ההמתנה של אודישנים, ואחרי ארבע או חמש פעמים הם החליטו סוף סוף לדבר. אותו אדם, שהיה מקושר לסצנת הפרפורמנס העכשווי, הוא זה שהביא אליו את התפקיד שפתח את הכל.

לשחרר שליטה זה חלק מהמקצוע, לא ויתור עליו. שלומי אומר בגלוי שהחולשה שלו היא להפוך את היצירה הבימתית לאלבום, ושבמשך שנים חשב שגם את זה הוא צריך לעשות לבד. המסקנה שלו היא שצריך לבקש עזרה ולתת למפיק מוזיקלי את החופש. הוא מוסיף שהפחד לשחרר שליטה קיים בפני עצמו, ושלפעמים אין לו סיבה אמיתית.

מה כדאי לדעת לפני שמתחילים

• הוא לא הגיע לשפה מאפס. שלומי התחיל ללמוד גרמנית בגיל שמונה עשרה, הלך למכון גתה בתל אביב בזמן הלימודים בארץ, והגיע עם בסיס.
• הדיור בהתחלה היה שרשרת של סאבלטים. Schöneberg לכמה חודשים, אחר כך Prenzlauer Berg לכמה חודשים, אחר כך Charlottenburg, עד שנמצא מקום קבוע.
• ההתחלה המקצועית הייתה פנייה יזומה ורחבה. הוא כתב לבתי אופרה, לתיאטראות ולסוכנים, וחיפש אודישנים בפורטלים. ההגדרה שלו לעצמו הייתה שכל אדם שיהיה מוכן להקשיב לו, הוא יהיה שם.
• מה שברלין נתנה לו הוא משאבים, לא ערכים אחרים. שלומי מדגיש שהתרבות בארץ מגוונת ויש בה יוצרים נהדרים, ושההבדל הוא תקציבים, זמן, מקום, ואורך רוח שמאפשר להתנסות.
• יש כאן כסף שמיועד לניסיוני. הוא מציין תקציבים לתיאטרון פרינג' ניסיוני, למוזיקה עכשווית ולעבודה עם רעש אקוסטי מופשט, ואומר שבארץ קשה למצוא גישה לדברים כאלה.
• תרבות האופרה והתיאטרון כאן היא בת מאות שנים ובארץ בת עשורים. לדבריו זה משפיע לא רק על הבמה אלא גם על איך מממנים אמנים ואיך מפתחים דורות שלמים שלהם.
• העצה שלו לאמנים שמגיעים היא לצאת מהחדר. ללכת להופעות, לפתיחות ולסדנאות, להישאר אחרי הסוף ולדבר עם האנשים, ולכתוב ליוצר שאהבתם.
• להיות נחמד הוא חלק מהעבודה. שלומי מתאר מקצוע מלחיץ וקשה ואומר שדווקא בתוכו חשוב לתמוך בקולגות, לצד הנטוורקינג ולא במקומו.

הדברים בפרק מבוססים על הניסיון האישי של שלומי ואינם מהווים ייעוץ מקצועי או מידע רשמי. מומלץ לאמת מידע מול המקורות הרשמיים או מול איש מקצוע.