פרק 5: החשיבות הגדולה של חברויות ברילוקשיין

על מה דיברנו

אמיר עשה רילוקיישן בגיל ארבעים והיה צריך לבנות כאן מעגל חברתי. הפרק הזה הוא על למה חברות בגיל הזה עובדת אחרת, במה הישראלים והגרמנים נפגשים ולא נפגשים, ואיפה בפועל הוא הכיר את האנשים הקרובים לו כאן.

בפרק הזה תקבלו תשובות ל־

• למה חברות בגיל ארבעים עובדת אחרת, ומה עושים עם זה?
• למה קל יותר להתחבר למהגרים אחרים מאשר למקומיים?
• למה חבר גרמני קובע קפה שבועיים מראש, וזה לא ריחוק?
• איפה בפועל מכירים אנשים חדשים בברלין?

שלושה דברים שלמדתי בדרך

1. בגיל ארבעים חברות לא קורית מעצמה. אמיר מסביר שבגיל עשרים יש מסגרות שמייצרות היכרות, ואחר כך החיים נכנסים לתבנית ואנחנו נעשים סלקטיביים. הוא המשיך לצאת ולהכיר גם כשלא היו לו כוחות, כי ידע שלבד הוא לא יעבור את זה.
2. הזרות היא המכנה המשותף. אמיר מצא שקל לו להתחבר למהגרים מברזיל, מאיטליה או מפולין מאשר לגרמנים, כי כולם באותו מצב ומחפשים שייכות. השוק התרבותי המשותף מייצר קליק מיידי.
3. להפסיק להיות שיפוטי היה התנאי. אמיר מתאר שהגיע עם דעות קדומות ועם נטייה למיין אנשים לתבניות, ושבמעבר הבין שהוא לא יכול להרשות לעצמו את זה. הוא מקשר את זה לאנרגיה האגרסיבית שהרגיש בתוכו בישראל, ואומר שללמוד לשחרר אותה הוא מה שאפשר לו להתחבר לאנשים ממגוון רקעים. הוא קורא לזה אחד השיעורים הכי חשובים שלמד השנה.

מה כדאי לדעת לפני שמתחילים

אלה הדברים שאפשר להיערך אליהם, ומה שקרה לאמיר הוא הסיבה שאנחנו אומרים אותם.

• קצב אחר, לא חוסר עניין. כדי לקבוע קפה עם חבר גרמני צריך לתאם שבועיים מראש, לפתוח יומנים ולהזכיר, ואמיר למד לקרוא את זה כתכנון לטווח ארוך ולא כריחוק. את הספונטניות הוא מקבל מהחברים הישראלים כאן.
• ציפיות מחברים מקומיים כדאי לכייל מראש. אמיר חשב שייפגש עם החברים הגרמנים שלו הרבה יותר, והמציאות הייתה אחרת. הוא מדגיש שהוא אוהב אותם ושההבדל הוא תרבותי ולא אישי.
• מכון כושר הוא מקום שקל ליצור בו קשר, כי רואים את אותם אנשים באופן קבוע. כך אמיר הכיר את אריאל, שהפך לחבר ולשותף עסקי.
• אירועים קהילתיים ומקצועיים עובדים. באחד מאירועי קהילת ההייטק הישראלית אמיר הכיר חבר קרוב.
• קבוצות וואטסאפ ופייסבוק סביב נושא משותף הן דרך מעשית להתחיל שיחה. בקבוצה של מעצבים ישראלים אמיר הכיר את רון, מאייר.
• חוגים ותחביבים מאפשרים להכיר אנשים עם תחום עניין משותף. אמיר אומר בכנות שזה עדיין בצ׳קליסט שלו ושהוא לא עשה את זה.
• החברים בארץ נשארים, אבל המרחק אמיתי. אמיר מתאר את הקושי לא להיות שם פיזית, ואומר שחברות היא כמו אקורדיון: לפעמים קרובה, לפעמים רחוקה, תמיד משמעותית.
• הבירוקרטיה כאן היא על נייר, וזה מצחיק רק יחד. אמיר מספר שבתהליך האישור ל-KSK, ביטוח האמנים והיוצרים, נדרש להדפיס שלושים עמודים ולשלוח אותם בדואר רשום בשנת 2025. הצחוקים על זה עם מי שעובר את אותו דבר הם חלק ממה שמחזיק אותו שפוי.

הדברים בפרק מבוססים על הניסיון האישי של אמיר ואינם מהווים ייעוץ מקצועי או מידע רשמי. מומלץ לאמת מידע מול המקורות הרשמיים או מול איש מקצוע.