שמונה שנים רציתי לעבור לברלין. מה ששינה הכול היה משפט אחד של חבר

שמונה שנים. זה הזמן שלקח לי לעבור לברלין, ואני רוצה לספר לכם מה קרה בהן — ובעיקר מה קרה בשבועות האחרונים, כשזה סוף סוף הפסיק להיות חלום והתחיל להיות כרטיס טיסה.

בפרק הראשון של הפודקאסט סיפרתי את הסיפור הזה במלואו. כאן אני רוצה לעצור על החלק שלדעתי הכי שימושי למי שנמצא עכשיו איפה שאני הייתי.

שמונה שנים של לנסות

התאהבתי בשפה ובמדינה והחלטתי שאני רוצה לעבור לברלין. ועשיתי הכול: למדתי גרמנית, חיפשתי עבודה, הגעתי לראיונות עבודה בברלין, ניסיתי לעבור בכל דרך שיכולתי.

וכל פעם משהו קרה שהשאיר אותי בארץ.

כל ביקור בברלין הרגיש כמו אישור — ידעתי שהמקום שלי פה. וכל פעם שרציתי להזיז את זה קדימה, משהו עצר. היום אני מאמין שזה היה לטובה. שהייתי צריך לעבור עוד כמה משוכות. באותן שנים התפתחתי בעיצוב, מצאתי עבודה מעולה, חסכתי כסף, והייתי שותף בהקמת מלון לקהילה הגאה בתל אביב.

ההזמנה שהפכה להחלטה

בדצמבר 2023, קצת אחרי השביעי באוקטובר, תורסטן — חבר גרמני טוב — אמר לי: בוא אלינו לברלין, תנוח פה, נחגוג את הסילבסטר ותחזור.

טסתי בידיעה שהביקור הזה עלול להציף שוב את כל הרצון הזה, והחלטתי שאתמודד עם זה כשזה יגיע. וזה הגיע. במהלך הביקור חבר נוסף ישב עליי ואמר לי שזה הזמן שלי. שהקלפים מסתדרים.

אתם מכירים את הרגע שבו אתם פוגשים בהצעה ויש לכם פרפרים בבטן? ככה זה הרגיש.

המשפט ששינה את הכול

חזרתי לארץ וקניתי כרטיסים לחודשיים. ואז נתקעתי — לא בבירוקרטיה, בתוך עצמי.

לא ידעתי איך לדבר על זה. אני עובר לברלין? אני לא עובר? אני טס לחודשיים? מה אני אומר לאנשים? משהו בתוכי בער ולא ידעתי איך להתמודד עם זה.

ואז חבר טוב בארץ אמר לי משפט אחד:

אתה לא עובר לברלין. אתה טס לשם לחודשיים, בודק אם זה מתאים לך, וחוזר.

זהו. זה מה שעשיתי, וזה מה שהוריד לי את סף הפחד.

במקום החלטה אחת ענקית, זה הפך למבחן קצר עם תאריך חזרה. ופתאום יכולתי להיות שם, ליהנות מהרגע, ליהנות מהתהליך — כי ידעתי שזה מוגבל ושאוכל להסיק מסקנות אחר כך. אם אני מסתדר ואוהב את ברלין בחודשיים האלה, המעבר האמיתי יהיה הרבה יותר חלק.

אם אתם תקועים באותו מקום — נסו את המסגור הזה. הוא לא משקר לכם, הוא רק מוריד את גובה המשוכה.

יום הטיסה, ומה שקרה בו

31 בינואר 2024. יום הטיסה הגיע, ואל על שלחו הודעה שאין טיסה. באותה תקופה הייתה שביתה בכל נמלי התעופה בגרמניה — שום מטוס לא המריא ולא נחת.

דיברתי עם אל על שעתיים בטלפון. שתי האפשרויות היחידות היו רומא או פראג. ידעתי שמפראג לברלין זו נסיעה די פשוטה, ארבע שעות ברכבת, אז אמרתי להם: אני טס לפראג היום.

הטיסה הייתה מוקדמת מהצפוי. ארזתי מזוודה בעשרים דקות, אמא שלי לקחה אותי לנתב"ג, ואת המלון בפראג ואת כרטיס הרכבת לבוקר הזמנתי כשכבר ישבתי במטוס.

הדירה הראשונה, והשנייה

החלטתי לא לקחת את הדירה של החבר שהציע. הרגשתי שעדיף לי להיות בדירה משלי.

הדירה הראשונה הייתה בקומת קרקע עם חלונות לרחוב. פברואר בברלין: אין אור, הכל אפור, ואנשים הולכים ברחוב ומסתכלים לי לתוך הסלון. היו וילונות, אבל עדיין לא נעים. ובכל זאת שמחתי — הייתי שם.

נשארתי בה שבועיים. חברת האינטרנט ביטלה את החוזה של הדיירים, ואני עובד מרחוק. בלי אינטרנט זה פשוט בלתי אפשרי.

מצאתי דירה דרך Wunderflats, שבע דקות הליכה משם, קומה רביעית, חלונות ומלא אור. משנה מקום משנה מזל — ומשם הקלפים התחילו להסתדר אחד אחרי השני.

ואיך הוויזה הגיעה? במכון כושר

נרשמתי למכון כושר והמשכתי את שגרת האימונים שלי.

אתם מכירים את זה שישראלים מזהים ישראלים? יש משהו במבט, בהליכה, באנרגיה. שאלתי בחור שאלה על אחד המכשירים, שמעתי את המבטא, והמשכנו בעברית. נפגשנו עוד כמה פעמים והחלפנו סיפורים.

ואז הוא הבין שיש לי חלום לעבור, ושאני כאן רק לתקופה קצרה — ונתן לי מספר של עורך דין שיכול לעזור עם הוויזה.

זה היה רגע מכונן. החיבור הכי חשוב שלי בברלין לא הגיע מקבוצת פייסבוק ולא מחיפוש בגוגל. הוא הגיע משיחת חולין במכון כושר.

משם הגשתי בקשה לוויזת עבודה, ואז לוויזת פרילנסר. היום יש לי ויזת עבודה כמעצב חוויית משתמש עצמאי.

ומה שלא נגמר

תוך כדי התהליך הכרתי את הנס, בן זוגי, וחברים חדשים ומדהימים.

אבל המסע לא נגמר. אני עדיין מתמודד כל יום עם המון תחושות, מחשבות ובירוקרטיה. לא פשוט לעבור למדינה חדשה. עולות בי כל יום שאלות של זהות ושייכות. אולי כי אני עדיין חדש, אולי כי הגרמנית שלי עוד לא חזקה ואני מנסה להבין מה קורה סביבי. ואולי הזמן יעשה את שלו.

זו בדיוק הסיבה שהתחלתי את הפודקאסט: לתת במה לעסקים, יזמים ויוצרים, ולכל מי שיש לו סיפור או טיפ לשתף — ויזה, בריאות, חינוך, חוקים, תמיכה נפשית, ספורט. לא כדי לספר שהכול ורוד, אלא כדי שמי שעובר את זה עכשיו לא יעבור את זה לבד.

אם יש לכם סיפור או טיפ — אני רוצה לשמוע.