לפני שאתה פותח את הפה: מה שאף קורס גרמנית לא יגיד לך

יש רגע שרוב הישראלים שעוברים לגרמניה מכירים היטב. אתם גרים בברלין כבר שנה, אולי שנתיים. אתם יודעים לנווט בתחבורה הציבורית, מכירים את הסופרמרקטים, סה"כ מסתדרים. ועדיין - משהו לא מסתדר. אתם מרגישים שאתם גרים פה, אבל עדיין לא ממש מתחברים או שייכים לפה.

בשיחה שניהלתי לאחרונה עם אמיר שלו, מייסד Reloways, בפודקאסט שלו, אנחנו מנסים לשים את האצבע בדיוק על התחושה הזאת. לא על הוויזה, לא על הבירוקרטיה. אלא על מה שקורה לנו בפנים, לפני שאנחנו פותחים את הפה.

"אתמול. שלשום. לפני חודש." – מתי מתחילים ללמוד גרמנית?

כשאמיר שאל אותי מתי כדאי להתחיל ללמוד גרמנית, השבתי לו בכנות: אתמול.

לא כי חייבים לדבר שוטף לפני שנוחתים. אלא כי כל חודש שאתם דוחים את ההחלטה הזאת הוא חודש שאתם חיים בבועה. חודש שאתם לא לגמרי אתם עצמכם. כי בכל רגע שבו מישהו אומר לכם משהו בגרמנית ואתם לא מגיבים - אתם מתכווצים קצת, נלחצים קצת, ומגדילים קצת יותר את הפער ביניכם. מהר מאד מרגישים אאוטסיידר.

אפילו רמה בסיסית של A1 משנה המון. פתאום השכן בבניין מגיב אחרת. הקולגה בעבודה מתייחס אחרת. הרופא בקופת חולים מרגיש שאתה מנסה. ואנשים, בכל מקום, מגיבים למי שמנסה.

מודוס חופשה: הדבר הכי עדין שמונע מאיתנו להשתלב

אחד הדברים שדיברנו עליהם בפרק, ושלדעתי הוא אחד הפחות מדוברים בקרב קהילת הישראלים בגרמניה, הוא מה שאני מכנה מודוס חופשה.

כי בואו נודה על האמת, זה מאד מרגש לעבור לגור בארץ אחרת. אני זוכר איך שנה אחרי שעברתי, עדיין התרגשתי מהעובדה שאני גר בחו"ל. זה הרגיש כמו חופשה ארוכה בטירוף, למרות שעבדתי ולמדתי. את תחושת החופשה המדומה הזאת מחזק חוסר ההחלטה של רבים מאיתנו, לגבי משך הזמן שאנחנו מתכוונים להישאר בגרמניה. משפטים כמו "מי יודע? נראה איך יילך" או "נראה שנה הבאה מה יהיה" עלולים להכניס אותנו למודוס חופשה מדומה - אנחנו גם ככה זמניים פה, אז אין טעם להשקיע בשום דבר לטווח הארוך.

המודוס הזה הוא מלכודת. כי ברגע שאני על Hold - כל ההחלטות שלי זמניות: השפה, הקשרים, הקריירה. אני לוקח מה שנוח ומדחיק את מה שלא.

לגור בגרמניה ולהשתלב בגרמניה הם שני דברים שונים לחלוטין:

• לגור זה לשלם שכירות, ללכת לסופר, לקחת את הילדים מהגן.

• להשתלב זה להבין מה קורה סביבך. לשמוע שלוש דקות ביום חדשות בגרמנית ולהבין מה קורה פה פוליטית, חברתית, ביטחונית. לפתח שיחות, גם בסיסיות, עם אנשים שהם לא ישראלים.

ההחלטה שאתם פה, לא "לרגע", לא "עוד שנה ואז נראה", היא ההחלטה שמשנה הכל.

"הגרמני לא ייזום, כל עוד הוא לא מרגיש קרוב אליכם."

אחת השאלות שאני שומע מהרבה ישראלים היא: למה הם לא עושים שום צעד לקראתי?

התשובה הקצרה: כי הם לא מתנהלים ככה. אצל רוב הגרמנים קירבה נבנית לאט יותר. הם לרוב לא ייזמו, לא יפתחו אליכם מיוזמתם. לא ישאלו שאלות אישיות. לא יזמינו אותך הביתה אחרי שני מפגשים. אבל אם אתם תיפתחו - הם יגיבו. ואם תמשיכו - הם יישארו. הם צריכים יותר זמן כדי להרגיש אליכם קרובים. וזה הרבה יותר זמן ממה שהתרגלנו אליו כישראלים. 

הבעיה היא שאנחנו יושבים ומצפים שמשהו יקרה. ומחכים. ומחכים.

הפתרון הוא יוזמה. לקחת יוזמה וללמוד את השפה, ליזום שיחה וליזום חיבורים עם אנשים. לא לחכות שיקראו לכם, אלא ליזום את האירוע.

חיוך: יתרון או חיסרון?

שנינו, אמיר ואני, הסכמנו שאנחנו אוהבים לחייך. זה ה-Default שלנו ושל הרבה ישראלים. אבל בגרמניה חיוך לזר יכול להתפרש כתמימות, כחוסר רצינות, ולפעמים אפילו כחשד. למה הוא מחייך? מה הוא רוצה?

זה כמובן לא אומר שצריך להפסיק לחייך. זה רק אומר שצריך להבין, שמה שאנחנו מתרגמים כחום וקירבה, הגרמנים מהצד השני מתרגמים אחרת. וכשהם עונים לנו בלי חיוך, אנחנו מתבאסים, נעלבים, מתעצבנים, מתרחקים או מתגוננים, וזה ממש מיותר. אנחנו סתם מורידים את עצמנו, כי אנחנו ישר מניחים שזה אישי. אבל זה לגמרי שלהם. 

אז מה כן עובד? מחמאה ספציפית ואמיתית. קשר עין ישיר. Guten Tag ברור. אלה הסימנים שהגרמני מתרגם כקירבה וכבוד הדדי - לא חיוך.

Berliner Schnauze: החוצפה שהיא לא חוצפה

כשחשבתי על מה מאפיין ברלינאים וישראלים, המילה הראשונה שעלתה לי היא חוצפה. אבל חשוב להבין שזו לא אותה חוצפה.

ה-Berliner Schnauze - "חוטם ברלינאי" הוא סגנון דיבור ישיר, קצר, יבש. בלי עטיפה. בלי ריפוד. אבל גם בלי כוונה לפגוע.

דוגמה קלאסית: אני בסופרמרקט, מחפש את הארנק. הקופאית אומרת לי "Ick hab' noch mehr Kunden" - יש לי עוד לקוחות. אני ישר נעלב וחושב לעצמי "למה להיות כזאת אנטיפטית וחסרת סבלנות?". אבל האמת היא, שזאת לגמרי היתה האינטרפרטציה שלי. מבחינתה היא לא עשתה לי שום דבר רע. היא אמרה אמת. יש לה עוד לקוחות וזו הדרך שלה להגיד "אני מבקשת ממך להזדרז, אתה מעכב את התור". על דרך ההתבטאות שלהם אין לנו שליטה, אבל אנחנו לגמרי יכולים לבחור איך להגיב, ובקלות לשנות את הוייב. 

חשוב שתבינו שההבדל בין החוצפה הברלינאית לישראלית הוא עמוק:

• הישראלי אומר משהו ומחכה שתחזיר. הוא רוצה ויכוח, דין ודברים, קונטרה. אם לא תחזיר - הוא יתאכזב.

• הברלינאי אומר משהו ומסיים. הוא לא מצפה לתגובה. הוא לא מחפש ויכוח. הוא סגר את הדיון.

וזו אחת הסיבות שאנחנו כישראלים מרגישים שגרמנים "סגורים" - כי הם לא מעבירים את הכדור. ומהצד הגרמני? - הישראלי נראה כמי שלא יכול לקבל תשובה ולסיים שיחה.

הכללים שאף אחד לא יגיד לכם - אבל חייבים לדעת

אחד הדברים שהיה לי הכי חסר בכל קורסי הגרמנית שלקחתי כשהגעתי לפה הוא ההיכרות עם הכללים הלא כתובים. לימדו אותי גרמנית. לא לימדו אותי את הכללים הלא כתובים שמכתיבים כמעט כל אינטראקציה חברתית.

הנה כמה דוגמאות:

• Pünktlichkeit - דייקנות היא לא העדפה, היא ערך מוסרי. איחור = חוסר כבוד.

• Nein זה Nein - לא פתיחת מו"מ. לא הזמנה לשכנע. לא זה לא.

• שתיקה היא לא אי-נוחות - היא עיבוד מידע. לא צריך למלא כל דממה במילים.

• Kollegen הם לא Freunde - גרמנים עושים הבחנה חדה בין עמית לעבודה לחבר. חברותיות בעבודה לרוב לא שווה חברות.

• WhatsApp - גרמנים לא מרגישים בנוח כשחודרים להם למרחב הפרטי, והאווטסאפ מוגדר כפרטי. 

אלה הן רק חלק מהדוגמאות של הקוד הגרמני שאנחנו מלמדים ומסבירים ב-Point of New - כדי שלא תלמדו רק את השפה, אלא גם את הניואנסים שבין השורות. כדי שתהיה לכם את היכולת לא רק לומר את מה שאתם רוצים להגיד, אלא לדעת מתי נכון להגיד את זה, ומה כנראה יקרה כשתגידו.

הפחדים שאנחנו מביאים איתנו מהבית

לפעמים מה שעוצר אותנו מללמוד גרמנית הוא העובדה שאנחנו לא מצליחים לפנות לזה את הזמן הדרוש. אבל האמת היא שמרוב התלמידים שאני פוגש, אני שומע בין השורות סיבה אחרת לכך, והיא המטען הנפשי שהם סוחבים איתם עוד מתקופת בית הספר: "אני לא טוב\ה בשפות", "גרמנית זה נורא ואיום", "הייתי על הפנים בלשון", "שפות זה קשה לי בטירוף". המטען הזה מכביד מאד, ובלעדיו לא רק שתוכלו ללמוד ולדבר גרמנית, אלא תוכלו למצוא את החיבור האישי שלכם אליה.

ולכן הדבר הראשון שאנחנו עושים יחד הוא לא ללמוד דקדוק, אלא לנקות את המטען הזה. לתת לפחדים מקום, ואז להנמיך אותם. כי הפחד לא נעלם לגמרי, אבל אפשר ללמוד לפתוח את הפה למרות שהוא שם.

כמו שאמיר התוודה על עצמו: הוא עדיין מפחד לפני כל אינטראקציה בגרמנית. אבל הוא החליט שהוא פותח את הפה, לא משנה מה יצא.

מה חשוב שתקחו איתכם

בסוף השיחה שאל אותי אמיר: מהם שלושת הדברים שכל ישראלי חדש בגרמניה צריך ללמוד מהפרק הזה?

1. תזמו, כי הגרמני לא יזום - אינטגרציה לא מגיעה אליכם. תצרו את השיחה, תדפקו על הדלת, תהיו הראשונים להגיד Guten Tag.

2. תלמדו את הכללים הלא כתובים לפני שאתם מנסים לשבור אותם - בגרמניה לא סולחים למי שלא יודע אותם ומכבדים מאוד את מי שכן. שאלו חברים, דברו על זה, חפשו את מה שלא אומרים לכם.

3. תתחילו ללמוד אתמול - לא כשתהיו מוכנים. לא כשיהיה לכם זמן. עכשיו. גם אם אתם מגיעים לשנה אחת בגרמניה, היא תיראה אחרת לגמרי אם תצאו ממנה עם שפה.

גרמנית היא לא רק כלי - היא גישה לעולם

המשפט שחזר אצלי הרבה פעמים בשיחה עם אמיר הוא שגרמנית היא לא רק תקשורת, אלא גישה לעולם שלם, שסגור אלינו בלעדיה.

כשהתחלתי ללמוד גרמנית לפני יותר משתים עשרה שנה, קיוויתי שהיא תפתח לי צוהר חדש לסבא וסבתא שלי ז"ל, שדיברו בעיקר יידיש. מה שלא ידעתי, זה שהיא תשנה לי את הפרספקטיבה שלי על עצמי, על אנשים, על המדינה שלי ועל איך שאני רואה את העולם. גם לא ידעתי שבסופו של דבר היא תהפוך לדרך שבה אני עוזר לאחרים לעבור את אותו המסע.

אחד הדברים שהכי ממלאים אותי בעבודה עם תלמידים הוא הרגע שבו מישהו אומר לי: "תומר, הבנתי למה הוא ענה לי ככה. הבנתי מה קרה שם, וידעתי איך לענות לו חזרה." אם גם אתם רוצים להיות שם, צרו איתנו קשר, ובינתיים אני מזמין אתכם לצפות בפרק 21 של הפודקאסט "לפני שאתה פותח את הפה: מנטליות, תפיסות שגויות, קריאת הסביבה וההחלטה להשתלב". 

תומר היישטיין הוא מייסד שותף של Point of New – חברת קואוצ'ינג לשפה הגרמנית ולאינטגרציה תרבותית. Point of New מציעה קורסים לחברות, תוכניות מותאמות אישית, מפגשי Stammtisch, אירועי בניית צוות ולימוד פרטני.